סמכות ונוכחות הורית

רובינו עסוקים בשאלה כיצד להנכיח את הסמכות ההורית שלנו. מה לעשות כדי שהילד שלי יקשיב לי יותר? איך אני יכול להרגיש כהורה שאני שולט באירוע ובסיטואציה?. מה לעשות שאני אומר לא והמילה שלי היא לא משמעותית. ומה קורה שהדברים יוצאים מכלל שליטה? שאלות אלו ועוד רבות אחרות, מעסיקות כל הורה, מי יותר מי פחות. נראה שכולנו מחפשים אחר הנוסחה המנצחת או הכלי היעיל ביותר שיכול להעניק לנו תחושה שהדברים נעשים כפי שרצינו שהם יקרו. אבל האמת היא שלא כך הדברים באמת. אז כמה מחשבות על עמדות רווחות בסמכות הורית. האם עליי תמיד להפעיל את אותה שיטת חינוך באופן עקבי ובהתמדה כי אחרת אני אצור בלבול? אז האמת שלא בהכרח. התרגלנו לחשוב על שיטה אחת יעילה שלרוב עובדת לנו יותר. היצמדות לשיטה אחת, לא תמיד מבטיחה לנו תוצאה עקבית. ומשמעות הדבר היא יצירת תסכול, בעיקר במקרים שכאשר ניסינו את השיטה הזאת והיא לא עבדה. או כאשר לפעמים היא עובדת ולפעמים לא. ואז אנחנו מרגישים מתוסכלים וחסרי אונים. במקום זאת, עדיף להתבונן על השיטה ככלי עזר. ולהבין שהיכולת שלנו לשלוט על סיטואציה היא הרבה פעמים מוגבלת. לעיתים אין לנו שליטה על האירוע או על האופן בו הילד שלנו מתנהג. אז במקום להמשיך ולשלוף עוד ועוד טכניקות או כלים במטרה לגרום למצב של להשתנות או לדבר 'הנכון בעינינו' להתקיים. נוכל להרפות ולפעול להגברת נוכחות. וכדי להסביר את כוונתי אשתמש במספר דוגמאות. יולי בת ה9 ואלמה בת ה7 משחקות יחד במשך אחה"צ משחק משותף של אחיות. אחד מן ההורים באותו הזמן עסוק בטיפול באח הקטן. עד שרגע אחד במשחק הכל יוצא מכלל שליטה. אלמה הורסת ליולי את המשחק, ולאחר מכן חוטפת חלק מסוים. יולי בתגובה מרביצה לאלמה. אלמה בוכה, יולי בוכה. לפעמים, האינסטינקט הוא לגשת לאירוע ולברר, מי התחיל? מה קרה? לבקש מאלמה להחזיר את המשחק, מיולי לבקש סליחה. אבל אלמה לא רוצה להחזיר את המשחק וממשיכה לבכות ולרוץ ברחבי הבית. ויולי רותחת מעצבים ורצה כדי להמשיך להרביץ לאלמה. וביקשנו שיפסיקו, ורצינו למצוא פתרון. ויולי לא מוותרת על המשחק. אז התחלנו לאיים, ולהעניש, ולספור עד 3. וגם זה לא עוזר. אז נכניס מישהי לחדר? והשנייה בינתיים מה איתה?. לפעמים הדבר העדיף, הוא לעצור הכל. לקחת את המשחק אלינו. להסתכל ליולי ואלמה בגובה העיניים, להתכופף ולהגיד במשפט " נראה שהמשחק יצא מכלל שליטה" "ככה אי אפשר להמשיך לשחק". אנחנו נעצור עכשיו את המשחק ונשב פה רגע עד שכל אחת מכם תירגע. מאוחר יותר נדבר על הדברים. מה עשינו פה? קודם כל עצירה אקטיבית היעדר ניסיונות לתקן את המצב בלהט הרגע או למצוא פתרונות גם לא להעניש או לאיים ולא לחפש מי צודקת כי כל אלו הרבה פעמים רק מגבירים את הלהבה מה כן? הגברנו נוכחות על ידי עצירה אקטיבית של האירוע עצירת הקונפליקט בין הבנות חזרה לרגיעה ציון האירוע תוך הבנה שנחזור אליו לאחר מכן בדרך הזו ההורה משהה תגובה וחוזר לאירוע כשהלהבות נרגעות מאוחר יותר בערב או בבוקר למחרת אפשר לשבת עם יולי ואלמה יחד או בנפרד ולדבר על מה שהיה ומה אפשר לעשות אחרת אבל באותה העת נגביר נוכחות, נעצור את היציאה מכלל שליטה נשהה תגובה ונפריד כוחות. כל הניסיונות לפתרון באותו הרגע גורמים לנו לדלדול המשאב ההורי , עייפות וחוסר אונים. סמכות ונוכחות הורית: כיצד להגביר את הנוכחות ולהימנע מהתשה הורית הורים רבים מוצאים את עצמם עוסקים בשאלה כיצד להנכיח את הסמכות ההורית שלהם בצורה אפקטיבית: איך לגרום לילד להקשיב? איך להרגיש שליטה בסיטואציה? ומה עושים כשהילד לא מקשיב או כאשר הדברים יוצאים מכלל שליטה? החיפוש אחר נוסחאות קסם או כלים יעילים להפעלת סמכות הורית הוא דבר טבעי, אך לעיתים הבעיה לא טמונה בחוסר כלי או טכניקה, אלא בכך שאנחנו לא תמיד יכולים לשלוט על כל סיטואציה. למעשה, התמודדות עם אתגרים הוריים דורשת לא רק אוסף של כלים, אלא גם את ההבנה שיכולתנו לשלוט במצבים מסוימים הינה מוגבלת. כמה מחשבות על סמכות הורית האם עלינו להפעיל תמיד את אותה שיטת חינוך באופן עקבי? כאשר לא נתמיד בשיטה אחת, ניצור בלבול אצל הילד? האמת היא, שלפעמים היצמדות לשיטה אחת לא בהכרח מבטיחה תוצאה עקבית. בנוסף, ההיצמדות לטכניקות עשויה להוביל לתסכול – אם ניסינו שיטה מסוימת והיא לא עבדה, או אם לפעמים היא עובדת לנו ולפעמים לא. תסכול זה יכול להוביל להתשה הורית. במקום להסתמך על שיטה אחת כל הזמן, מומלץ לראות את השיטות והכלים כהכוונה, ולהבין את מגבלותינו. לפעמים, הדרך הטובה ביותר היא לא לשלוף עוד פתרונות מיידיים, אלא להעצים את נוכחותנו ולהגביר את סמכותנו בדרך של נוכחות אקטיבית והשהיית תגובה. דוגמה מעשית: ניהול סיטואציה של קונפליקט בין ילדים השהיית תגובה- הלכה למעשה. דמיינו את הסיטואציה הבאה: יולי בת ה-9 ואלמה בת ה-7 משחקות יחד במשך אחה"צ, כאשר אחד מההורים עסוק בטיפול באח הקטן. רגע אחד, המשחק יוצא מכלל שליטה: אלמה הורסת ליולי את המשחק וחוטפת חלק ממנו, ויולי בתגובה מרביצה לאלמה. התוצאה: אלמה בוכה, יולי בוכה, וכל הבית מתמלא במתח. ההורה שנמצא בבית יכול למצוא את עצמו בבעיה – האם לגשת ולהתחיל לברר מי התחיל? האם להעניש? אולי לספור עד שלוש? לבקש מכל אחת מהן להתנצל? כל אלה עלולים רק להעצים את הבעיה. מה כן לעשות? לעיתים הפתרון הוא פשוט לעצור את הכל. להסתכל לילדים בגובה העיניים, לומר "נראה שהמשחק יצא מכלל שליטה, ככה לא ניתן להמשיך לשחק" "אנחנו נשב פה עכשיו ונעשה כל שניתן כדי לעזור לכן לחזור לרגיעה". מה עשינו כאן? • עצירה אקטיבית: במקום לנסות לתקן את המצב באותו הרגע, יצרנו רגע של שקט שמאפשר לילדים לחזור לרגיעה, תוך נוכחות אקטיבית שלנו. • הימנעות מהענשה או איום: במקום לחפש "מי צודק", לא מיהרנו להטיל עונש או להפעיל איום, שכן כל זאת עלול היה רק להעצים את הבעיה. • הגברת הנוכחות ההורית: על ידי עצירת האירוע, ניהלנו את המתח והקונפליקט בצורה שמסייעת להחזיר את הסיטואציה למקום של שליטה. • השהיית תגובה: במקום להילחם עם הסיטואציה ברגע התסכול, אנחנו פועלים כדי להשהות את התגובה ולהפריד בין הילדים, כך שהתגובה תבוא ברוגע מאוחר יותר כאשר הרוחות נרגעו. זו דרך שמסייעת לשמור על סמכות הורית יציבה, מבלי להתיש את עצמנו או להרגיש חסרי אונים. לסיכום החיפוש אחר הכלים הטובים ביותר להורות הוא טבעי, אך לעיתים הפתרון לא טמון בתגובה מיידית או בהפעלת שיטה אחת. כשאנחנו מצליחים להעצים את הנוכחות ההורית שלנו ולפעול בהשהיית תגובה, אנחנו לא רק שומרים על סדר, אלא גם מעניקים לילדים שלנו את ההזדמנות ללמוד איך להתמודד עם מצבים מאתגרים. כך נמנע מהתשה הורית ומחסור בכוחות.